Ice Cream – short story

I wrote this story for M's birthday. M is a wonderful soul, and she let me post it on my blog here, for all of you to enjoy. Or did she?

Ice Cream

Lilly and Damien came out of the restaurant. It was close to midnight and the streets were empty. The leaves rustled in the trees with the warm breeze, and as she slung her arm through his, she said "I think I overate", and then burped. "You always say that", Damien laughed. "And then you still have room for ice cream". "True", Lilly conceded. They walked quietly for a while, breathing in the sweet smell of spring, mixed with smells of cars that had passed there during the day, of street food and of dog shit. They always take this route back home. It is just long enough for them to digest all that food, right before they get to the ice cream parlor next to their apartment building. Lilly burped again. "sorry", she said, but she didn’t mean it. "You're so gross", Damien laughed again. "I love it". He pulled out a clean handkerchief from the pocket of his fancy suit. "Here", he offered it to her, "you're dripping at the corners". She took it from him and wiped her mouth, then shoved it back into his pant pocket.

They crossed a street, and then Damien stopped. Lilly waited a moment. "'Sup?". Damien hesitated. "Weird", he said. "I've been through here a dozen times, first time I see this alley". "So?" she said, craning her head towards the darkened alley mouth, to see what's so interesting to make him stop there. "Want to go check it out?" he said. "We'll get the ice cream later". "Onward!" she cried, dragging him forward and into the alley. The alley was darker and quieter than the street they were walking on before. It was completely empty, and it reeked of cigarettes. All they could hear was the clacking of the gamblers behind barricaded windows. "let's see what's at the other end", they said together, then burst out laughing. After all these years, this happened to them all the time now. She held his hand and they walked into the darkness. The alley continued for another twenty yards and came to an abrupt stop at a tall wall. At the bottom of the wall was a pile of old rags and junk. "How disappointing", he said. "I thought there'd be something… I dunno… interesting here". "Oh, but there is", she answered in that know-all voice she sometimes liked to pull on him. "It's us. It's always us". The air felt denser there, as if it was being compressed by the darkness, and he felt like he was hearing her through a closed door. He looked at her. her mouth contorted into a smile. He adored that smile. So glamorous! The smile kept growing, the corners of her mouth reaching to her ears.

"Now?" he asked. "You want to do this here? now?". She opened her huge mouth as if to roar. A loud hiss came out through sharp glowing fangs. He took off his jacket and put it neatly on the pile of rags. Under the jacket he had nothing on but a sleeveless shirt, worn from use and wash. He flexed the muscles in his arms, happy to feel the air on them again. His graying hair was coming out of the neat tie that was taming it all evening. Their eyes were locked as they circled each other, their moves like an ancient warrier dance. Between them, a faint light was beginning to shine, like a tiny ball of iridescent plasma. "Are you going to do it right here?" came a whining voice. They stopped, her mouth going back to its human size again, his hair settling back to its neat composure. "Wha'?" she said, her voice high and comical. "Who there?". The pile of rags and junk moved a bit and revealed a dirty man. "If you think you going to do your dirty things here, then think again! This is my spot and I need my sleep", he ranted. The couple looked at him and started to laugh. Light was glinting off her perfect teeth and the old man suddenly had a terrible feeling in the pit of his stomach. "are you going to eat me?" his voice quivering with age and fear and he wasn't sure why he even asked that. "Nah man", said Damien. "We already ate. Didn't realize there was someone here, sorry to bother you". He picked up his jacket from the pile that was the old man and carried it in one hand, the other touching Lilly on her shoulder. "Let's go", he said. "I'll get you some ice cream". "Okay", came the high-pitched answer, and they left the alley, as the old man was settling back to sleep.
They left the alley and turned down the street. "I love this city", Lilly mused. "So much nice food, so much entertainment!". "Can't have food without entertainment", Damien said. "It makes everything taste better". Then he fell silent. They walked on more quietly now, deep in thought about food and entertainment, and maybe also about wild dances and hair coming loose and balls of light.

Soon they arrived at the ice cream parlor. The lights were still on, and a few late-night goers were inside. As Damien and Lilly came in, everybody fell silent. The girl at the counter stopped what she was doing, and just stood there and stared at them, her eyes growing wide. Damien walked up to her. "Good evening, my dear", he said, smiling charmingly. "Two servings of your Ruby Red, if you please". The girl swallowed hard and nodded.
She finished serving the woman who had waited patiently until now and hadn't said a word as Damien broke into her turn. Then, she got out from behind the counter, taking off her apron and leaving it on the counter as she walked towards the table where Lilly and Damien were sitting. The rest of the customers stayed where they were sitting or standing. Nobody made eye contact. Nobody left the place.

The street outside was empty, and so nobody heard the screams. They went on for quite a while, and as they finally stopped, Lilly and Damien came out again into the warm night. "Give me that handkerchief again, will you?", Lilly asked. Her voice was thick now and she moved heavily, like someone who had gone passed overeating and straight through blatant pigging-out. “I love having ice cream after dinner”.

April 2020

אלוהים אדירים – סיפור קצר

מתחת למנורה דולקת, היא רוכנת על השולחן. בידה הימנית היא מחזיקה במשטח הלינולאום, שלא יזוז. בידה השמאלית סכין גילוף. הסכין נעה על הלינולאום בתנועות בטוחות וחלקות, עוברות על קוי המתאר של הציור ומגלפות החוצה את כל החללים הריקים. הנשימה שלה שקטה, מחשבותיה נודדות למקומות אחרים בזמן שעיניה וידיה עובדות. רצועה של לינולאום, ועוד אחת, ועוד, עפות מקצה הסכין ומנקדות את השולחן סביבה.
שאר החדר אפל. מוזיקה מתנגנת ברקע, ממלאת את החדר בצלילים שחורים וירוקים חליפות, אך היא לא מזמזמת איתה. על המדף שתלוי על הקיר מולה לוחות מגולפים דחוסים בערימות שמתגבהות עד לתקרה, קופסאות עם להבים, שפופרות צבע בצנצנות, בשקיות, בקופסאות קרטון קרועות. על הרצפה, בערימות מסביב לכיסא ולשולחן, ארגזים עם נייר. הדפים לבנים מאוד, ודקים עד כדי שקיפות.

שעות ארוכות היא עובדת לתוך הלילה. הרצפה מתמלאת ברצועות לינולאום, ועל הלוח המתגלף אפשר לראות דמות רכונה על שולחן. בידה עט, והיא כותבת דבר מה על דף לבן המונח מולה. סביבה פזורים דפים מלאים בכתב יד צפוף, כוסות וספלים. סביב השולחן הבלוי החדר עירום, ורק חלון קטן קבוע בקיר שמאחוריה, קרוב לתקרה. פניה של הדמות נראות אך במעט. לחיה מגולפת בפסים דקים, ריסיה בולטים על רקעה.

לבסוף מניחה הגלפית את הסכין מידה. היא מותחת את זרועותיה ומרימה את הלוח, מתבוננת בו באור המנורה. עוד תיקון או שניים, והיא קמה ממקומה, והולכת עם הלוח אל שולחן שנמצא בצידו השני של החדר. היא מצמידה את הלוח אל השולחן, וסוחטת דיו שחור משפופרת מעוכה אל משטח זכוכית. גלגלת שהורדה ממסמר בקיר עוברת בתוך הדיו הלוך ושוב, ימינה ושמאל, ואז פוגשת בלוח וצובעת אותו במספר משיחות. לאחר מכן, היא מצמידה דף לבן דקיק אל המכבש ומהדקת אותו אל הלוח באיבחה.

בחדר אחר, במקום לא ידוע, אישה אחת מרימה את ראשה בבהלה למשמע חבטה שהגיעה ממקום לא ידוע. היא איננה יודעת כמה שעות היא יושבת כך, סביבה כוסות ריקות וספלים. יותר משהכילו פעם קפה, הם מחזיקים בעשרות הדפים הכתובים המנקדים את שולחנה. היא מסיטה קווצת שיער מלחיה ביד מרוחה בדיו ושבה לכתוב. הכיסא שלה עשוי מעץ, גבו רצועות ארוכות מעוגלות שמכאיבות לגב הנשען עליהן. השולחן עץ אף הוא, ישן ומתקלף. כשהיא מניחה את זרועה בזווית מסויימת, ציפוי הפורניר המתרומם צובט את עורה, אך היא איננה מתקנת את השולחן. יש דברים חשובים יותר מתיקון שולחנות. יש דברים חשובים יותר מאשר, גם, טיאטוא הרצפה, נגיד. או שעות שינה. אין הסחות דעת בחדר הזה. הקירות עירומים ושקטים, והצלילים היחידים הנשמעים בו הם חריקה אקראית של העט על הנייר והכותבת המהמהמת שיר חרישי תוך כדי הכתיבה.

על הדפים המתרבים על השולחן נרקם סיפור על אישה אחת, שיושבת בסטודיו שלה ומגלפת בלינולאום תמונות מלאות חיים. הגלפית, שיערה השחור מתוח לאחור, העיניים מרוכזות מאחורי עדשות משקפיים גדולות, הלשון דחוקה לעומת לחי. הכותבת יכולה לשמוע בדמיונה את המוזיקה המתנגנת בחדרה של הגלפית. המנגינה מוזרה ולא מוכרת, צליליה מעוררים בה צמרמורת והיא מזמזמת אותה לעצמה כשהיא כותבת.

שעות חולפות. כשהסיפור גמור, הכותבת אוספת את כל הדפים לצרור אחד. היא מיישרת אותם, מחליקה קימוטים ומחברת אותם יחד בסיכה גדולה. היא קמה מהשולחן, הודפת לאחור את הכיסא והוא נופל על גבו. עם הצרור בידה, היא פונה אל ארון המסמכים הגדול שעומד בפינת החדר. היא פותחת את הארון ומתייקת בו את הסיפור שלה בין אלפי צרורות סיפורים אחרים. לאחר מכן היא נשכבת על הרצפה המאובקת, מותחת את שרירי גבה וכתפיה שהתאבנו מהישיבה הארוכה, ונשארת לשכב שם, מבטה ומחשבותיה נודדים אל מחוץ לחלון הקטן שקרוב לתקרה, ממנו נושבת פנימה רוח לילית בריח של סתיו.

 

ינואר 2019

מותק

אַל תִּקְרְאִי לִי מֹתֶק
אִם אַתְּ לֹא אוֹהֶבֶת אוֹתִי.
אִם אַתְּ לֹא אוֹהֶבֶת אוֹתִי,
אַל תִּקְרְאִי לִי
מָמִי
מְתוּקָה
יַקִּירָה.
אַל תִּתְּנִי לִי
מַמְתַּקִּי לָשׁוֹן שֶׁל תִּקְוָה.
אֲנִי לֹא רוֹצֶה מַמְתַּקִּים,
אֲנִי רוֹצֶה אַהֲבָה.

אפריל 2020

SAMSUNG CSC

ללא שם

SAMSUNG CSC

עֶשֶׂר וָחֵצִי בַּלַּיְלָה.
בְּתוֹךְ סְנִיף הַדּוֹאַר הַסָּגוּר,
הַמִּסְפָּר 248 מְסַמֵּן לַלָּקוֹחַ הַבָּא.
אִישׁ אֵינוֹ מְעוּנְיָין
בְּמָה שֶׁיֵּשׁ לָךְ לוֹמַר.

אוקטובר 2014

זה כן הגיל

glasses

סִימָנִים קְטַנִּים שֶׁל הַגִּיל:
צּוֹרֶךְ גּוֹבֵר בְּמִשְׁקְפֵי קְרִיאָה,
הִתְמַכְּרוּת מּוּחְלֶטֶת לַקָּפֶה שֶׁל אֶמְצַע הַבּוֹקֶר
והִשְׁתָאוּת בִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת לְנוֹכָח הַמַּרְאֶה הַמִּתְקַמֵּט שֶׁל גַּב הַיָּד.

פברואר 2015

אימא – סיפור קצרצר

אימא

הילד ישב ברגליים משוכלות בתוך הכורסה הגדולה. על הספה מולו שכבה אימא, דוממת. הלילה ירד כבר, הבית היה אפל וקר והאור היחיד בקע ממקלט הטלויזיה.

פקחתי את עיני ושוב אני נץ. אני טסה באויר הקר, גבוה מעל לעמקים ולשדות. את הערים עברתי מזמן. הרוח מחרישה את אוזני, ומגעה על גופי מרים אותי עוד ועוד. מעל למדבר אני פורשת את כנפי לרווחה, קצותיהן נפרשות כמניפה ענקית ואני דואה על האויר החם לעבר השמש. צרחה של חופש בוקעת ממקורי. אני לא אחזור לעולם.

הטלפון צלצל. הילד הרים את השפופרת. "אימא לא בבית כרגע", הוא ענה. "תנסי מחר".

 

ינואר 2019

שיר אהבה קטנטן

רַק תֵּדַע, חָמוּדִי
שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.
גַּם אִם יֹאהֲבוּ אוֹתְךָ
אוֹ לֹא, יִשְׂמְחוּ בְּךָ
אוֹ לֹא, יִפְרְטוּ אוֹתְךָ למִילֵי-מִלִּים
אוֹ יַשְׁלִיכוּ כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ
אַתָּה שֶׁלִּי.

מרץ 2019

דרמה – סיפור קצרצר

ספל הפורצלן העדין התעופף באויר בהילוך איטי. תה בחלב ניתז ממנו לכל עבר ולבסוף נחבט בראשו של דמיאן, שהתמוטט על הרצפה ונשאר שוכב שם. "אידיוט", חשבה לעצמה מרילין, "הוא ראה את זה מגיע. למה הוא לא זז?" כל אדם נורמלי היה מנסה לתפוס את הספל או להתחמק מהפגיעה, אבל דמיאן לא נרתע אפילו. הוא פשוט עמד שם, מודד במבט שקול את מסלולו של הספל ומקבל את גורלו בהשלמה.

היא התקרבה אליו ונעמדה מעליו, ידיה שעונות על מותניה, והסתכלה עליו מלמעלה. "דמיאן", אמרה, "דמיאן, קום. אתה ער דמיאן? אתה עושה לי תרגיל?"
דמיאן לא זע. ממקום עמדה היא ראתה בבירור שהוא נושם, ושהמקום בו הספל פגע לא פצע את העור. בכל זאת, הוא שכב שם.
מרילין ירדה על ברכיה, משחררת תוך כדי את העקב הדקיק של נעלה השמאלית, שנתקע בשטיח העבה. התנוחה הזו הציקה לה. החצאית הצרה התרוממה על ירכיה, והגרבונים הדקים נקרעו בברכיים, היכן שנגעו בשטיח בתוך כתם רטוב וקר של תה. כמובן. "לעזאזל איתך, הרסת לי את התלבושת", סיננה בינה לבין עצמה, תוך שהיא ממששת את לחייו וסוטרת עליהן קלות, לראות אם הוא מגיב.
בן רגע, דמיאן תפס את פרק ידה של מרילין. עיניו עדיין עצומות, היא ראתה את קמטי הצחוק מתרבים סביבן, ואת זויות פיו מתעקלות למעלה, חושפות שיניים בחיוך מתגרה. הוא משך אותה אליו, פיו שואב אליו את פיה, שפתיו מועכות את שפתיה ומורחות את האודם על פניה. היא החלה למחות. "…

קליק.

הטלויזיה כבתה.

מיטל זרקה את השלט על שולחן הסלון בשאט נפש. כמה אפשר עוד לראות מהזבל הזה?
היא הרימה את הספל שלה, זה עם הציור של ההיפופוטם והסדק על השפה. התה בפנים התקרר כבר לפני שעה, ואיים של קרום-תה צפו על פניו ונדבקו לדפנות. היא שתתה את התה השחור והמר בשתי לגימות, ואז קמה בכבדות מהספה והלכה למטבח. שם היא שטפה את הספל היטב, שלא ישאר בו צל של משקע, והניחה בזהירות לייבוש על המשטח, ליד הצלחת והמזלג מארוחת הערב. לאחר מכן ייבשה את ידיה על מכנסי הטרנינג האפורים ומשכה אותם למעלה מפני הגומי הבלוי. בדרך למיטה, היא כיבתה את האור בכניסה ובדקה את כל המנעולים ואת כל החלונות. בחושך המוחלט היא נכנסה למיטה ונרדמה מיד. צריך לקום מוקדם מחר.

סופי טני, פברואר 2019

טבע – סיפור קצרצר

ברונו נהם נהמה גרונית מהדהדת, כחיית טרף בעת ציד. עיניו האדומות התרחבו והוא זינק על גופה של שרלוט בפה פעור, שיניו ננעצות בצווארה וקורעות בבשרה ותולשות את העורק התרדמני שלה ממקומו. פרצי דם התיזו בכוח לכל עבר, מכתימים את כריות הספה, את הקירות ואת התקרה. עיניה של שרלוט הזדגגו בעוד חייה זרמו החוצה בקצב פעימות ליבה ההולך ומאט. ברונו מחה את הדם מפניו בעוד ניביו מתכנסים חזרה אל מחבואם וציפורניו מתקצרות לאורכן היומיומי. הוא הסדיר את נשימתו והביט בצער על חולצתו הקרועה ועל החורבן שסביבו. הוא ניסה לשכנע אותה. עשה כל שביכולתו. למה הן מתעקשות להישאר אצלו לבד אחרי שכולם הולכים?

הוראות עבודה

pen1

אַתְּ יוֹשֶׁבֶת.
אַתְּ עוֹבֶדֶת.
אִמְרִי בְּקוֹל רָם
אֲנִי יוֹשֶׁבֶת וְעוֹבֶדֶת
חִזְרִי שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים וְנִשְׁמִי עֲמֻקּוֹת.

כָּעֵת בְּהִי בְּחָלָל.
פֶּרֶק זְמַן: נֶצַח.

שׁוּבִי אֶל הָעוֹלָם הַזֶּה.
כִּתְבִי מִשְׁפָּט.
הִשְׁתדְלִי לֹא לִגְנֹב אוֹתוֹ מִמִּישֶׁהוּ אַחֵר.

הַנִּיחִי אֶת הָעֵט עַל הַשֻּׁלְחָן בִּנְקִישָׁה.
נְשִׁיפָה שֶׁל מֹרַת רוּחַ.

הַפְסָקָה.

 

נובמבר 2017